שבוע הספר – מחשבות, המלצות והזמנה אישית

במשחק האסוציאציות הפרטי שלי חודש יוני = שבוע הספר. כבר בסוף מאי גואים ניצני ההתרגשות השמורה ליריד המתקרב, ואפשר לחוש באוויר את הניחוח המיוחד שהוא נושא עמו. שבוע הספר העברי הוא, יותר מהכל, דרישת שלום חמה מהילדות.

וככל שנוקפות השנים והיריד הגדול משנה צורה, אני שואלת את עצמי, האם הוא עדיין רלוונטי? האם לא עבר זמנו / סר חינו / נס ליחו / פג קסמו (כל התשובות נכונות..)?

אני יודעת שיש לי שותפים רבים לתחושה הזו, לפחות בקרב אלה הנושקים לארבעים וצפונה.

אולי זה טיבו וזה טבעו של זיכרון מתוק שמתקשה לשחזר את עצמו ברבות השנים, אולי זו האמונה הנצחית והבלתי מתפשרת בחשיבותו של הספר בחיינו, שלאחרונה נדמה כי היא ניצבת כאשם על דוכן הנאשמים, המבקש לו הגנה מפי עדי אופי מסורים, ואולי זה, באופן כללי, געגוע עמוק למה שהיה כאן פעם, חוש נוסטלגי מפותח ונטייה להתרפק על העבר.

אבל אולי זה גם העובדות.

אולי זו המציאות השנויה במחלוקת של מבצעי "קילו בשקל" ודומיהם הרווחים כל כך במחוזותינו. מציאות שעוקרת בגסות את הפואנטה של השבוע המיוחד הזה.

אולי זה שפע הגירויים אליהם חשוף דור הרטלין המתבקש (בניגוד לכל הגיון!) להתמודד עם שפע בלתי נתפס של גירויים ועם צורך נואש לסיפוק מיידי ולקיצורי דרך (ועל זה נאמר: "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"..)

אולי זה הפורמט שמשתנה ומאפשר לקהל הקוראים גישה לספרים דיגיטאליים שאפשר להוריד למחשב בחינם.

ואולי זו התרבות שהדירה את רגלינו מהרחוב ומרחבת היריד אל החנות הממוזגת בקניון, ולצד זה המירה את המפגשים הקהילתיים בחברויות וירטואליות. השיתוף בחוויה, שעמד במרכז החג הזה של שבוע הספר, שינה את פניו כשהרשתות החברתיות הפכו לכיכר העיר.

כילדה אני זוכרת את אווירת החג, את הציפייה המרגשת, מורטת העצבים כמעט, להקמתם של הדוכנים שהציעו שפע כל טוב. שורות של דוכנים עמוסים וצבעוניים של הוצאות לאור המציגות את מרכולתן במחיר שהיד משגת. בכל יישוב הפכה הכיכר המרכזית למקום מפגש חגיגי אליו הגיעו כל אוהבי הספר, בו נפגשה הקהילה המקומית ושם סבבו נושאי השיחה סביב ספרים, סופרים וסיפורים. המלצות, חוות דעת, ביקורות, ובימים טובים גם שיחות אל תוך הלילה שחלקן נחרטו היטב בזיכרון והשאירו חותמן עד היום.

בבגדים חגיגיים היינו הולכים אל היריד ומתבשמים מהריח המשכר של הספרים שזה עתה יצאו ממכונות הדפוס. מסתובבים בין הדוכנים, מתלבטים, מתייעצים, ומבקשים לשלות את הפנינים מתוך המבחר המסחרר. שום דבר לא ישווה לרגש המתפקע נוכח המפגש עם גיבורי ילדותנו. בעצם, כמעט שום דבר. מפגשים מרגשים לא פחות היו המפגשים עם הכותבים והמאיירים שהערצנו. אני זוכרת את התור המשתרך של הילדים המחכים להקדשה אישית מאביו מולידו של ירון זהבי, הלוא הוא יגאל מוסינזון, ותורים נוספים של ילדים התולים עיניים מעריצות בפוצ'ו האגדי. הקדשה אישית של המחבר על הספר היוותה מקור לגאווה גדולה ואחד מהשיאים של האירוע.

והחזרה הביתה. החזרה עם השלל שגמענו בשקיקה תוך יום או יומיים. אולי באותה מהירות שהילדים רצים היום לבדוק מה חדש באינסטגרם או איזה סרטון חדש עלה בטיקטוק.

היום, לא רק שבאופן אובייקטיבי האלטרנטיבות העומדות בפני הילדים הן רבות, ואולי רבות מדי, הקלות שבה הם משיגים את הספרים במבצעי פשיטות הרגל משנה את התמונה כולה. כי דינו של כל דבר שמושג בקלות רבה מדי הוא לאבד מקסמו.

 אבל עם דבר אחד לא יוכל להתחרות שום מחשב אישי, אייפד, אייפון, טוויטר, פייסבוק אינסטגרם או טיקטוק . והדבר הזה הוא, כמובן, שעת סיפור עם ההורים. אם יש משהו אחד שאסור לוותר עליו בחוויה המשפחתית של גידול הילדים (שגדלים כל כך מהר!!), זה בהחלט השעה הקסומה שבה ההורה מניח את הטלפון בצד, משיל מעצמו את טרדות היום ומתמסר ליחד הזה שאין לו תחליף. וילדים יודעים לזהות התמסרות כזו וצומחים ממנה באופן שקשה לתאר.

שלום חנוך כתב בשירו "על פני האדמה" – "הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן".

והטקס הקטן הזה לפני השינה הוא ההזדמנות שלנו, ההורים, לעלות על הגשר, לצפות בנוף הנשקף ממנו, ומדי פעם גם להעז לחצות אותו ולהתחבר לילד שהיינו פעם.

וקטנה לסיום,

על מנת להשיב מעט מהקסם שאבד, אני מזמינה אתכם, הורים יקרים, לבקר באתרנו וליהנות מספרים איכותיים כל השנה, כי אצלנו לא צריך חגיגה מיוחדת על מנת לחגוג את שבוע הספר, מחכים לכם בקופסא מהספרים .

שלכם באהבה תמיד,

איריס לאביוד